האם ביטוח לאומי על פי הגדרתו מכיר בכל אדם בעל נכות כנכה ?   ממש לא!

 

 70% מאותם שקיבלו הכרה בביטוח לאומי, הם נכים בנכות רפואית קשה או חמורה. 66% מאותם שהוכרו הם חסרי כושר עבודה לגמרי.

 

האם המדינה מעודדת נכים לעבוד? ממש לא!

 

המדינה מעודדת רק עבודתם של אותם שהוגדרו נכים בביטוח לאומי, מתוך ראיה צרה שמאחוריה כוונה להקטין את רמת התשלומים וכמות הנתמכים.

 

רק 19% מאיתנו נכים מקבלי קצבת נכות ורק 10% מתוכם עובדים.

 

35% מכלל הנכים לא עובדים ולא יכולים להיות מעודדים לעבודה, כי אינם עוברים את סף הכניסה שדורש מהם הביטוח הלאומי ולא בנמצא עבורם מסגרות המעודדות אותם לעבוד. לרובם פוטנציאל עבודה והשתכרות גבוהה בהרבה מאשר לנכי הביטוח הלאומי. 

 

האם המדינה מעודדת את נכי הביטוח הלאומי לעבוד?

ממש לא!

 

המדינה משקיעה מאות מיליונים בעידוד קבלני תעסוקה ובעידוד עמותות לסיוע בתעסוקה ולא בנכים עצמם. נכים קשים וחמורים המוכרים בביטוח לאומי ועובדים, שכרם הממוצע הוא 1436 ש"ח לחודש וזאת כתוצאה ממגבלות שהמדינה יצרה עבורם והם:

• הגנת שכר נמוכה (על פי תפוקה) שמביאה את הגנת השכר ולמעשה את שכר השעה הממוצע לכדי 12 ₪ לשעה.

• מגבלות חוק הביטוח הלאומי, המגבילות את היקף התעסוקה ורמת השכר.

• התעסוקה מתבצעת דרך קבלני השמה וגורמים המעודדים תעסוקה זולה ומקפחת.

 

והתוצאה?

 

95% מנכי הביטוח הלאומי חיים מתחת לקו העוני כשרובם לא מסוגלים לעבוד.

מי שמסוגל לעבוד ועובד - נדחק ונדרס תחת מדיניות שגויה לחיים ברמה של העשירון התחתון.

 

הצירוף של שכר עבודה (בממוצע 1436 ש"ח) וקצבה ( 1278-2563 ש"ח) תמיד משאיר את הנכים מתחת לשכר המינימום במקסימום הוצאות ובגלל הנכות.

קצבאות נכות הן לא עניין של תקציב מדינה. מדובר בכספי המוסד לביטוח לאומי ושלו בלבד. טעות רווחת של הציבור היא לחשוב שמדובר בכספים מתוך התקציב השוטף של המדינה, כשבעצם מדובר בכספים ביטוחיים.

 

כשאתה משלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח לאומי, אתה מצפה שבמצב שבו תהפוך לנכה חלילה, תקבל פיצוי הוגן לכך. אנחנו בטוחים שכל אחד ואחד היה רוצה תמורה לכספים הרבים שהוא או הוריו שילמו במשך שנים ארוכות.

 

למוסד לביטוח הלאומי יש הכנסות מכולנו והוצאות למקבלי קצבאות. התקציב של המוסד חייב להיות מאוזן, כלומר ההכנסות מכסות את ההוצאות, אלא שהממשלה הורידה בזמנו את השתתפותם של המעסיקים בדמי הביטוח מ-15 אחוז ל-5 אחוז בלבד, ובכך יצרה חוסר איזון כלכלי ובשל כך נגרעים בכל שנה 26 מיליארד ש"ח שהם כ-45% מהכנסות המוסד.  

 

נמנעה מאתנו, הנכים, הדרך לקבל קצבאות הוגנות. התירוץ למהלך זה היה שהפחתת השתתפות המעסיקים תעודד העסקת עובדים, אלא שנתוני התעסוקה מלמדים כי התרומה היחידה בצעד זה היתה עבור המעסיקים עצמם. צעד זה הוביל להעלאת מדד אי השוויון ולהתעשרותם של המעסיקים ולא הביא לכל שינוי משמעותי בנתוני התעסוקה.

 

אנחנו חוזרים לדרישה המקורית קרי עדכון קצבת הנכות לגובה שכר המינימום, כי זה גבול השכר המינימלי שהמדינה קבעה עבור ציבור האזרחים העובדים, וגבול זה חייב להיות גם גבול ה"השתכרות" מקצבאות של נכים בנכות 100% ובאי כושר עבודה מלא.

 

כשכל עם ישראל קיבל בעשורים האחרונים עדכון משמעותי ברמות השכר, רמת הקצבה שלנו קפאה על שמריה מבלי שנהנה מפירות הצמיחה.

 

היום כשיש קונצנזוס לאומי לכך שרמת ההשתכרות הנוכחית אינה מאפשרת חיים ברווחה ויש הסכמה להעלות את שכר המינימום, חייבים להעלות גם את רמת הקצבאות, כי אנחנו לא אזרחים מסוג נחות אלא אזרחים בעלי זכות לשווין חברתי ובעלי אזרחות שווה.

נכון למאי 2015, 228,967 נכים משוועים לצאת ממצב מחפיר של מצוקה ומחסור כלכלי המגיע לעתים עד כדי רעב. כ - 185 אלף נכים מתקיימים מקצבת נכות בלבד. כמקבלי קצבת נכות במוסד לביטוח לאומי, נכים נאלצים לספוג ומזה שלושה עשורים שחיקה מצטברת של מעל ל-200% בקצבת הנכות.

 

שיעור קצבת היחיד המלאה המשולם לצורכי קיום ל- 145,276 נכים, שהם 66% מכלל אוכלוסיית הנכים נע בין 2611 - 2239 ש"ח לחודש והם בערך 25% - 28% מהשכר הממוצע. ליתרת הנכים, משולמת קצבה חלקית שערכה במינימום וב-60% אי -כושר

עומד על  כ- 1343 ש"ח לחודש.

 

אחרים, שמצבם המשפחתי שונה, גורלם אינו משופר. נכים המבקשים לכלכל ילדים, מקבלים תוספת לקצבה שערכה 937 ש"ח לכל ילד, ועבור שני הילדים ראשונים בלבד. התוספת נמוגה בהדרגה ככל שכמות הילדים גדלה, למשל: כשאנו מתבקשים לכלכל 4 ילדים, תוספת הקצבה היא בשיעור של 469 ש"ח לילד.

 

בעד בן זוג שהכנסתו אינה עולה על 5276 ש"ח אנו מקבלים תוספת ששיעורה עומד על 1,172 ש"ח וזאת רק במקרה שלא מדובר ב- "עקרת בית".

 

בשלושת העשורים האחרונים נשחקה קצבת הנכות ריאלית כתוצאה מהעדכון החד שנתי המוצמד למדד.

 

אנו נאלצים להתמודד עם ירידה מתמדת ברמת ההכנסה הפנויה (אם זו קיימת בכלל) כשרמת ההכנסות שלנו קפואה ונשחקת וזו המשולמת, תואמת רמת שכר ממוצעת שהתקיימה במדינה בשנת 1991 (במאה שעברה).

 

במקביל, אנו נדרשים להתמודד מול מציאות בה רמת ההוצאה הפרטית לנפש, נמצאות בעליה קבועה, זאת כתוצאה משינוי במדיניות המיסוי ועליות מחירים תכופות, והמצב רק הולך ומחמיר.

 

לא ברור מה המדינה מצפה מנכים (שחלקם במצב סיעודי ובנכות חמורה), כיצד בדיוק יקיימו את עצמם שערכי ההכנסה נעים סביב מחצית משכר המינימום?